הרשו לי לאכזב אתכם

 

"אני מאוד מאוכזב..."

איזו תחושה יש כאשר אתם שומעים משפט שמתחיל במילים האלו?
האם תהיתם פעם בליבכם מדוע עבור רבים כל כך זה משפט שגורם לכאב חד, לעצב ולעיתים אף יותר מזה.
ויחד עם זאת עד כמה רבים מאיתנו רוצים לרצות את האדם שאומר לנו את זה, את ה"מאוכזב", עד כמה חשוב לנו לקבל ממנו אישור שאנחנו בסדר, מילה טובה.

אכזבה היא אחד הרגשות הקשים שאנחנו חווים.
אכזבה מהשורש כ.ז.ב  - שקר
נחל אכזב  - זו כאילו יש הבטחה למים שיהיו בנחל וזה מתגלה כשקר.

הפחד מלאכזב הוא אחד הפחדים הגדולים של רבים מאיתנו.
הפחד הזה מקורו בילדות המוקדמת.
ההורים שלנו והדמויות הדומיננטיות האחרות בחיינו הם למעשה בתקופת הילדות הצעירה שלנו, הם העולם שלנו. אנחנו תלויים בהם בכל היבט, הם ברמה הבסיסית נתפשים בעיננו כאחראים להמשך הקיום שלנו.
בגיל הזה אנחנו חווים תחושת חוסר אונים ותלות בהתמודדות עם מצבים שונים ועד כמה טבעי שמתחילה גם להתפתח בהכרח גם תחושת נחיתות ביחס ״לגדולים״ שנמצאים בסביבתנו, הם נתפשים כחכמים וחזקים.

צריך לזכור שבגיל הזה ישנן שתי תחושות בסיסיות שמפעילות אותנו,
מצד אחד כאב, פחד וסבל ומהצד השני סיפוק, עונג והנאה.
אנחנו, כמו כל יצור חי בטבע מונעים משאיפה קדמונית בסיסית להמשיך להתקיים, לשרוד.
ובגיל הצעיר תחושת הפחד נתפסת כאיום על ההישרדות, זו גם הסיבה שאנשים יעשו הרבה יותר כדי להימנע מכאב מאשר לצרוך עונג.
ואכזבה ,  התחושה אותה אנו חווים כאשר אחד "הגדולים" מאוכזב מאיתנו מתחברת בגיל הצעיר הזה לפחד למות, להפסיק ולהתקיים.
תחשבו עד כמה הורים רבים במצבים שונים, מבלי שיהיו מודעים למשמעות העמוקה, מעבירים  לילד שלהם מסר של לא מספיק טוב, מסר של אכזבה.
ואצל הילד הקטן, האכזבה הזו נתפסת כאיום קיומי, כאיום על החיים החיים.
 בתפיסה של ילד, אלו שבזכותם הוא שורד, מאוכזבים ממנו.
ואין זה משנה באיזה גיל זה קורה, רבים מאיתנו גדלים עם ההתניה עם החיבור הזה: "אכזבה = סכנה קיומית" זו כמו אוטומט שקופץ מעצמו.
והפחד לאכזב, מבלי שאנחנו מודעים לכך, הפחד הזה מתחיל לנהל  את התגובות וההתנהגויות שלנו.
וכך כדי להגן על עצמנו מהפחד הנוראי הזה מלאכזב, אנחנו מתחילים לעשות פעולות כדי לרצות את אלו המאוכזבים, רוצים לקבל את אישורם והכתם.
והדבר המעניין הוא שדווקא אלו שבילדותם חוו את התחושה הקשה הזו בעוצמה רבה וחוו את הכוח שזה מעניק ל״גדולים המאוכזבים״, דווקא רבים מהם מאמצים לעצמם אסטרטגית התנהגות לה אני קורא: "תסמונת המאוכזב".
"המאוכזב" הוא אחד המרבה להצהיר על אכזבתו מאחרים ויחד עם זאת הוא גם יכול להרגיש אכזבה מעצמו.
תחשבו מה המשמעות העמוקה של זה.
כאשר הוא  מאוכזב מעצמו, הוא בעצם כאילו אומר:״ יש לי יכולות להגיע לתוצאה טובה יותר, לכן אני מאוכזב מעצמי, עד כמה הגיוני שאמירה כזו תחזק את תחושת הערך העצמית שלו, כי אלמלא היו לו פוטנציאל ויכולת הוא לא היה מתאכזב מעצמו, הגיוני, לא?
וכאשר הוא מאוכזב מהאדם האחר, מה הוא בעצם אומר: ״אילו אני הייתי במקומך, הייתי עושה את זה הרבה יותר טוב ממך, ולכן אתה מאכזב אותי״, שוב אסטרטגיה שנועדה לחזק את תחושת הערך שלו.

ומי הוא זה הזקוק לחיזוק תחושת הערך?
ובכלל, תחשבו עד כמה זה הגיוני שאנשים רואים דברים מתוך העיניים שלהם ולא מתוך העיניים שלך.
ולכן אני נוהג תמיד לומר שאין אדם בעולם היכול להגיד לך מה אתה לא מסוגל לעשות,
כל מה שאדם כזה בעצם אומר זה מה הוא אינו מסוגל לעשות. נקודה.
אין באמירה הזו או באכזבה ממך דבר לגביך.
אנשים מדברים מתוך העולם שלהם, מתוך המצוקות שלהם ומתוך המגבלות שלהם.
כלומר, כאשר אתה מאכזב מישהו או הוא מעביר עליך ביקורת זה משקף משהו עליו, אך יחד עם זאת יכול להיות שיש בזה איזו למידה עבורך, פשוט לזכור, זה אינו אומר עליך דבר, זה אינו שייך לך.

תחשבו עד כמה אלו שאימצו את "אסטרטגיית המאוכזב" ממצבים את עצמם בעמדת "ההורה", בעמדת "המבוגר הגדול והיודע".
ועד כמה רבים מאיתנו מגיבים בצורה אוטומטית לאכזבה שלהם.

אנחנו למעשה חוזרים בצורה בלתי מודעת אל הילד הקטן שהיינו, אל תחושת החרדה שחשנו כאשר ההורים שלנו הי מאוכזבים מאיתנו וכל כך רצינו לזכות חזרה באהבתם והערכתם ועשינו כל דבר כדי לרצות אותם.
והמאוכזבים, כאשר קולטים שהסביבה מגיבה כך לאסטרטגיית הפעולה שלהם  מרגישים באותו רגע, עוצמה, שליטה, עליונות.
תחשבו, מי שמרגיש שמאוכזבים ממנו נמצא במלחמת הישרדות ועד כמה הגיוני שבמצב כזה הוא יעשה כל דבר כדי לזכות בהכרה, באישור של "המאוכזב".
מתוך הקושי והפחד הכל כך גדול הזה, אנשים במצבים כאלו  יעשו כל מאמץ כדי להתאים עצמם לדרישות של ה״מאוכזב״, אפילו יהיו מוכנים להפוך לאדם אחר, להתאים עצמם לדרישותיו רק כדי לזכות בהערכתו ואהדתו.
וכך קורה שרבים כל כך מתנתקים מעצמם, מתנתקים מהחיבור הפנימי של מי שהם באמת ויוצרים לעצמם איזו דמות שמתאימה לדעתם לדרישות של הסביבה.
והדבר החשוב להבין הוא אין זה משנה אם אתה מאלו המתאכזבים או מאלו שמאוכזבים מהם,
אתה בכל מקרה נמצא בתוך הלופ הזה, והמחיר הוא מחיר כבד מאוד.
המחיר במקרים רבים הוא אובדן האני הפנימי, מי שאתה באמת.
וכאשר אני חושב מה זה אושר לו מייחלים כולנו, אושר הוא החופש הפנימי המוחלט.
אושר הוא החופש באמת להיות מי שאתה, החופש לבטא את עצמך, החופש להיות משוחרר מכל פחד.

ולכן אני אומר: ״עד כאן, לעולם לא עוד!״
אז הרשו לי לאכזב אתכם.

לא רוצה יותר לפחד מלאכזב,
לא רוצה לפחד מביקורת,
לא רוצה יותר לשחק אותה,
לא רוצה יותר לעגל פינות ולשקר – די!
לא רוצה יותר מהדברים האלו!

רוצה לחיות בחופש מוחלט עם עצמי, להיות מי שאני בכל מצב, להיות אני!
רוצה לחיות חיים שמה שמניע אותם אלו השאיפות והחלומות שלי ולא הפחדים והחששות.

ח-ו-פ-ש!

אלו שבוחרים להיות  "המאוכזבים", זו הבחירה שלהם, 
אם הם רוצים להמשיך באסטרטגיית "תסמונת המאוכזב", 
זה המשחק שלהם.

אני לא במשחק הזה יותר!
זה מי שאני. נקודה.
אני בכל רגע עושה את הכי טוב שאני יכול לעשות,
ואם זה מאכזב את  מישהו, זה שייך לו, זה לא שייך לי, 
זה העניין שלו, לא שלי.

כמובן, אם יש לו איזו בקשה ממני הוא מוזמן לבקש,
רק את האכזבה שלו שישמור לעצמו.
עלי היא כבר לא עובדת.
אני מחוץ ללופ הזה.

איזה חופש, איזה שחרור,
זו הבחירה שלי, זו ההחלטה שלי.

ועם הבחירה הזו אני מצהיר בזאת שאני 
מתחייב שלעולם לא אומר לאדם שהוא מאכזב,

אני לעולם אזכור ואזכיר לעצמי שכל אדם באשר הוא 
הוא בעל עוצמה אינסופית ועושה בכל רגע את הטוב ביותר שיכול,
אני כן אתחיל יותר לבקש יותר בקשות ופחות להיות ביקורתי, שיפוטי, מאוכזב.

רק לחשוב איזה עולם הוא עולם בו אנשים מחוברים אל האני האמיתי שלהם -
זו אולי המשמעות העמוקה של גן העדן.
וכן, כל אחד מאיתנו יכול להתחיל וליצור את גן העדן הפרטי שלו.

וזו החלטה, זו בחירה!

ואת ההחלטה הזו אפשר לקבל עכשיו ברגע זה או מחר בבוקר ב- 8:00 ,
הבחירה היא שלך.

בכל מקרה איזו החלטה שלא תקבל, 
אלו החיים שלך.

 בכל שאלה התקשרו לקרולין 054-5251717

או שלחו מייל- This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.