דברים שלמדתי מהמלצר המזמר

 

על מסעדת "דיאנג'לו" שמעתי כבר בימים הראשונים שהגעתי למורסיה.יש כאלו שעבורם אוכל נועד לספק אנרגיה לגוף, עבורי אוכל זו חוויה. כאשר אני נמצא במקום חדש אני מסוגל לנסוע מרחקים בשביל להנות מארוחה טובה.

כבר כשהגעתי ל"לה טורו גולף" שבמורסיה, ספרד, המקום בו התקיים הקורס עם ג'ון גרינדר, התחלתי לשאול ולבדוק היכן מומלץ לאכול. המסעדות האהובות עלי ביותר הן דווקא אלו המשרתות את המקומיים, בדרך כלל צנועות ומרוהטות בפשטות.חיפשתי מבין המשתתפים מישהו שגר במורסיה ומצאתי את אנריקה, בחור כבן 35 , שמנמן עם חיוך מקסים שמדבר אנגלית עילגת, כאשר שאלתי איזו מסעדה אהובה עליו ביותר, אורו עיניו, חייך חיוך רחב ואמר : "דיאנג'לו" כמובן, זו המסעדה עם הפאייה הכי טעימה שאכלתי, אפילו יותר טעימה מזו של אימי".קיבלתי ממנו פרטים מלאים כיצד להגיע למסעדה, ומיד כשהחלה הפסקת הצהריים, כיוונתי את ה-GPS ונסעתי לסימטת סרינה גוארדה באחת משכונות מורסיה.

מסעדת "דיאנג'לו" מסעדה קטנה, 5-6 שולחנות מכוסים במפות צבעוניות, מאחור על דלפק עץ רחב מונח מגש פאייה ענק. הריח המשכר של התערובת בגוון הצהוב של האורז והדגים סימן לי שהגעתי למקום הנכון.מיד כשהתישבתי ניגש אלי מלצר לבוש סינר לבן ובחיוך מקסים שאל מה ארצה להזמין,"פאייה, כמובן" השבתי, "בשמחה" השיב המלצר והוסיף "שמי ניקולא , אני מכיר את לקוחות המסעדה ואתה פעם ראשונה פה, נכון?" , "נכון" השבתי , והבחנתי שוב בחיוך ובמבט העיניים המיוחד שלו.בעודי ממתין לפאייה שמעתי קול שירה מגיע מהמטבח, אחרי מספר דקות יצא משם ניקולא מחזיק בידיו צלחת ענקית מלאה בפאייה מהבילה ושר בעליזות משהו שנשמע כמו:"לה קוקרצ'ה...לה קוקרצ'ה.." , לא יכולתי שלא לחייך אליו חיוך גדול.

הפאייה היתה מעדן אמיתי, טעם הכורכום, האורז, הירקות והדגים הנימוחים היה חוויה אמיתית, אך יותר מזה מצאתי את עצמי מרותק לניקולא שהסתובב בין השולחנות עם חיוך קורן וממשיך לשיר בעודו מגיש את המנות לסועדים.

Waiter1למחרת המתנתי בקוצר רוח להפסקת הצהריים ודהרתי למסעדת "דיאנג'לו" בשביל הפאייה , אבל בעיקר כדי לפגוש שוב את ניקולא, שקיבל אותי בכניסה עם חיוכו המקסים ואמר: "הנה השולחן שלך" וסימן למקום בו ישבתי ביום האתמול, קבלת הפנים הזו הייתה כל כך נעימה שממש הרגשתי שאני רוצה להכיר את האדם המיוחד הזה.כאשר סיימתי לאכול , הזמנתי קפה והמתנתי עד שניקולא יתפנה ובקשתי ממנו להצטרף אלי. בשיחה שהתפתחה ביננו שמעתי מניקולא שהמסעדה קיימת כבר למעלה מ- 60 שנה, והוא עובד בה כמלצר 38 שנים. הוא גאה בעבודתו כמלצר ונהנה לשרת את האנשים.

בעודי מקשיב לניקולא אמרתי בליבי: "הנה דוגמא לאדם מצליח", הרי בקורסים שלי אני מגדיר אדם מצליח כאדם שקם בכל בוקר עם תחושה של יום נפלא שמצפה, אדם שאוהב ונהנה ממה שהוא עושה ואין זה משנה כמה כסף הוא מרוויח. ניקולא הוא אדם מצליח במלוא מובן המילה.

כך חזרתי לאכול מידי יום במסעדת "דיאנג'לו" נהנה מהפאייה המיוחדת ובעיקר משיחותי עם ניקולא. עד שיום אחד הגעתי למסעדה וניקולא לא קיבל אותי בכניסה, מהמטבח יצאה אישה כבת 60 לבושה סינר ארוך מבד משובץ הדומה למפות שעל השולחנות, לשאלתי היכן ניקולא? השיבה :" ניקולא נשאר בבית, לא יבוא היום", כאשר חזרתי למחרת שוב ניקולא לא היה. הרגשתי שהוא ממש חסר לי, לפאייה בלעדיו היה טעם שונה, שאלתי אם אוכל לקבל את כתובתו, האישה בסינר רשמה לי את הכתובת מבלי לשאול שאלה.

הנסיעה לביתו של ניקולא היתה דרך מבוך של סימטאות , עד ששמעתי את ה-GPS "הגעת אל היעד". שרשרת של בתים חדי קומה צמודים אחד לשני, לכל אחד בחזית פיסת גינה קטנה, הקשתי על דלת הבית שמספרו 76 , את הדלת פתח ניקולא, מיד כשהבחין בי חייך חיוך גדול ועוד לפני שפתח את פיו, אמרתי: "ניקולא התגעגעתי ודאגתי לך", ניקולא הזמין אותי להיכנס פנימה לחדר מגורים קטן מרוהט בצינעה אך נראה נקי ומטופח. נכנסתי פנימה ,ריח נעים של פרחים מילא את החדר, אינני יודע לזהות את הפרחים , אך הם מזכירים לי את בית סבתי. "ניקולא" שאלתי " האם הכל בסדר? כבר יומיים שלא הגעת למסעדה", "כן" השיב ניקולא "מצבו של הבן שלי החמיר ואני נאלץ להשאר כדי לטפל בו". ניקולא סיפר לי על בנו, חורחה, בן ה- 27 , הסובל משיתוק מוחין ומצבו הבריאותי מעורער, ובעודו מספר לי, אני מביט בו ומהרהר בליבי, ניקולא, מלצר שעובד קשה לפרנסתו, חי בבית קטן וישן, מטופל בילד הסובל משיתוק מוחין, ויחד עם זאת קורן בחיוך כובש ומתנהל בעבודתו תוך שירה עליזה, זה אדם שאני חייב ללמוד כיצד הוא עושה את זה? מה מאפשר לו להיות מי שהוא? הרי ישנם כל כך רבים מסביב שבעיותיהם זעירות לעומתו אך חשים כאילו החיים מתאכזרים אליהם, מדהים לא?

בעוד ניקולא מגיש קנקן סנגריה קרה מלא בפלחי תפוזים וקוביות קרח,לא יכולתי להתאפק ואמרתי:"ניקולא תגיד לי, החיים שלך אינם פשוטים שלא לומר מאתגרים מאוד (באנגלית זה נשמע טוב יותר) ויחד עם זה אתה עליז וחייכן בכל פעם שפגשתי אותך, זה מהסנגריה או משהו אחר שאתה עושה?"

ניקולא הביט בי בעודו לוגם מלוא הכוס סנגריה ואמר: "בשלב מוקדם בחיי הבנתי שאין משהו שהוא באמת טוב או באמת רע, הכל זה במחשבות שלי, על כל דבר שקורה לי בחיים אני יכול לחשוב את המחשבות שאני רוצה, כאשר נולד חורחה והתברר שבלידה נגרם נזק בלתי הפיך למוחו, אני זוכר את הרגע בו אמרתי לאישתי, 'זו מתנה גדולה שאנחנו מקבלים' , ואתה יודע מה" המשיך ניקולא ואמר " חורחה הוא המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיי, הוא הביא לבית הזה אהבה כל כך גדולה שגורמת לי לאושר גדול".

לגמתי את כוס הסנגריה השנייה,הבטתי בניקולא נפעם מהאיש המיוחד הזה ואמרתי: "ניקולא ,זה פשוט נפלא, אתה יודע, את מה שאתה עושה בצורה טבעית כל כך אני מלמד בקורסים שלי, יחד עם זאת, רבים שואלים, כיצד מתחזקים את זה? כיצד שומרים על זה גם בתקופות קשות באמת?"

"אתה יודע" המשיך ניקולא בעודו מביט בי ומחייך "כאשר אנשים שואלים אותי מה שלומך, אני משיב ,ואז הוא אמר משפט בספרדית שפרושו ' ערוגת פרחים צבעונית ומבושמת' , ולא בגלל שזה באמת כך, אלא בגלל שככה אני בוחר", ואחרי לגימת כוס נוספת, הוסיף ואמר: "זו בחירה יומיומית, זה כמו צמח שאני משקה ומדשן מידי יום, ומזכיר לעצמי, שהכל בראש שלי והשליטה היא שלי, אני זה שבוחר, אני זה שמחליט".

הבטתי משתהה בניקולא ואמרתי " מרגש אותי לפגוש אדם כמוך אתה עבורי מקור גדול להשראה",ניקולא הביט בי במבט צנוע, כאילו אינו מבין על מה ההתרגשות , ואמר: "זה הכל עיניין של בחירה, ומי שאומר לך שאין לו אפשרות בחירה, אולי אינו יודע , אבל הוא כבר עשה את הבחירה שלו".

קול קורא נשמע מהחדר הסמוך "פאפא, פאפא" , ניקולא קם ועם חיוך על פניו נגש לחורחה ששכב בחדר השני.

כשנפרדתי מניקולא הרגשתי שאני ממש אוהב את האדם הזה ולבטח אמשיך לשמור איתו על קשר.חבל שאני לא יודע ספרדית, כך שכל מי שישאל לשלומי אוכל להשיב לו בשפה המקסימה והמתנגנת הזו "ערוגת פרחים צבעונית ומבושמת".

חזרתי למלון עם תחושה נפלאה, אינני יודע האם זה רק בעקבות השיחה עם ניקולא או גם קנקן הסנגריה הקרה?


מייל תגובה ליוסי קדמי: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.