כמה אני שווה?

לפני למעלה מ- 20 שנה, אני זוכר את עצמי צועד על שפת הים בחוף הצוק בתל אביב, זה היה כחודש אחרי שקיבלתי החלטה להפסיק ללכת למשרד שלי, מבלי שהיה לי מושג מה אני הולך לעשות.
וכך אני צועד על חוף הים ומנהל שיחה עם עצמי.

מצד אחד קול אומר: "די,מספיק לשחק, תחזור לחיים האמיתיים, תחזור להרוויח כסף, זה מה שאתה יודע לעשות" ,
ומנגד קול שאומר: "אם תחזור לשם אתה תסיים כך את חייך"
זו היתה תחושה של החלטה קשה, משהו דרמטי לחיים שלי.
מצד אחד פחד של מצוקה כלכלית וכישלון כאבא וכבעל, ומהצד השני פחד  שאם אמשיך להיות מכונה לייצור כסף, אני אאבד את החיים שאני באמת רוצה לחיות.
שני פחדים אמיתיים, התמודדות לא פשוטה שרבים חוו אותה.

רבים שנמצאים עכשיו בחל"ת חשים תחושת פחד ודיכדוך ומשיחות עם רבים זה הרבה מעבר לחרדה הכללכלית. 
אם מנתחים את זה בצורה הגיונית הסכנה שחלילה אנשים יגיעו לחרפת רעב היא אפסית,רבים מאלו שדיברתי איתם וחשים את החרדה הזו הם בעלי נכסים וחסכונות.
אז מדוע הם בכל זאת מרגישים את הפחד הזה?

אני פוגש אנשים שיצאו לגימלאות, שנים הם דיברו על איזה כייף יהיה להם ומה הדברים שהם מתכננים לעשות, ויחד עם זאת כאשר הגיע הגיל והם יצאו לפנסיה נפלה עליהם תחושת עצב בלתי מוסברת, חלקם קמים בבוקר ומרגישים שמשהו מאוד חשוב חסר להם.
מדוע זה קורה?

קראתי לא מזמן מאמר ב- YNET כתבה שהכותרת שלה "האיש ששווה 150 מיליארד דולר..."
שימו לב כמה המשפט הזה נשמע לנו הגיוני?
כאשר כתוב "האיש השווה..." ,  מהן ההנחות שמסתתרות מאחורי האימרה הזו?
הוא שווה כך וכך מיליארדים
יש משהו שקובע שווי של אנשים
ואז כמה טבעי שתשאל את עצמך "אז כמה אני שווה?".

מכירים את האימרה "בעל המאה הוא בעל הדעה", יש פרשנויות שונות לאמירה הזו,
הפרשנות שלי היא: אם יש לו "מאה" הוא כנראה חכם ואז יש לתת כובד משקל לדעה שלו. הוא שווה , הוא בעל ערך.

זה מעציב לחשוב שקובעים ערכו של אדם לפי כמות הכסף שיש לו.
אבל האמת המרה היא, שהעצב הזה אינו מונע ממני מלנהוג כך,

אני תוהה בליבי, אילו היה נאמר לי ששני אנשים רוצים מאוד לפגוש אותי אך יש אפשרות להיפגש רק עם אחד מהם,
האחד הוא מורה בתיכון בבית שאן והשני מיליארדר מארצות הברית, עם מי הייתי בוחר להיפגש?
כן, גם אני נמצא בתוך הלופ הזה, חינכו אותי לכך.

תהיתם פעם בליבכם איך התפתחה החברה הפטריאכלית, החברה בה הגבר מוערך יותר ולכן ראוי לזכויות יתר. תחשבו לפני עשרות אלפי שנים, בני האדם חיו בחבורות בהן התפקיד העיקרי של הגברים היה לצוד ושל הנשים לשמור על המערה ולגדל את הילדים. בחברה הזו הגבר שהיה בעל כישורי הציד הטובים ביותר או הגבר החזק ביותר היה הכי מוערך וחשוב. ועד כמה טבעי שהתפתחה גישה בה ההתיחסות לכל אחד היתה עפ'י ערכו, והערך הזה נקבע ע'פי מדדים כמו: המין שלו, הכוח הפיסי שלו ,יכולות הציד וכדומה.

אני קורא לזה "מדד הערך האנושי".
והגישה הזו התקבעה בתרבות האנושית המתפתחת ולבשה צורות שונות בזמנים שונים.

כמו לדוגמא: כמות הכסף, השתייכות משפחתית , תארים, תפקידים, שמן/רזה, גבוה/נמוך, מכוער/יפה

תחשבו נשים שממלאות אותו תפקיד מרוויחות פחות מגברים,
אנשים שמנים מרוויחים על פי סקרים בין 10-40% פחות מאחרים וזה ממשיך על פני מדדי ערך אנושי רבים רבים נוספים.

בשנים האחרונות הופיעו "מדדי ערך אנושי" חדשים כמו חברים ברשתות חברתיות, לייקים, תגובות, עוקבים וכדומה.

פרסומאים משפיעים עלינו באמצעות המדדים האלו.
לוקחים איזה ידוען ומצלמים אותו עם משקפיים, טלפון, מכונית או כל דבר, וההנחה היא שאנחנו נחשוב לעצמנו שאם הידוען הזה ממליץ אז כנראה שזה באמת טוב, הוא הרי ידוען הוא חכם ויודע.

אלברט אינשטיין שפיתח את תורת היחסות ראוי על כך להערכה רבה.
אך אלברט אינשטיין היה חסר כל מודעות ביחסים בינאישיים. כאשר החליט להיפרד מאישתו הראשונה שהיתה אשת אקדמיה מבריקה הוא מירר את חייה והכתיב לה תנאים משפילים כדי שנישואיהם ימשיכו. ולמרות זאת כאשר אנחנו שומעים ציטוט מפיו, אנחנו מתייחסים אליו נכון וחכם.
קחו לדוגמא אמירה המיוחסת לו " המאמץ האנושי החשוב ביותר הוא השאיפה למוסריות בפעולותינו". מדהים, לא?

אם תחשבו , בעת העתיקה היו אדונים ועבדים. והאדונים של אותם עבדים היו יכולים בד בבד עם הבעלות על אנשים להחשב לאנשים מאוד מוסריים וערכיים, איך אפשר להסביר את הסתירה הזו?
התשובה היא אחת, ערכם של העבדים היה נחות הם למעשה לא נחשבו כראויים ליחס כאל בני אדם, הם היו כמו סחורה שעוברת לסוחר, היו מעבירים אותם בירושה, מוכרים ואפילו נותנים אותם במתנה.
וכאשר זה היחס אין בעיה להשפיל אדם ולהחשב כמוסרי.
אריסטו שנחשב כגדול הפילוסופים התיחס לעבדים כאל ברברים, כאל כאלו שאפשר לענות אותם ולהרוג אותם על פי גחמתו של האדון.
כן אריסטו שאנחנו אוהבים כל כך לצטט את דברי החוכמה שלו, כמו לדוגמא האימרה שמיוחסת לו: "האושר תלוי בנו".

ועד כמה טבעי שהשתרשה בתרבות האנושית תאוריית הגזע, המעמדות, הקאסטות, שהמשיכה להתפתח כקביעת ערכם של אדם גבר או אישה עפ'י המין, המראה החיצוני, כמות הכסף, התפקיד וכד'.

ואם חושבים על כך,
אם יש משהו שקובע את ערכו של האדם יש בהכרח גם משהו שקובע את חוסר הערך שלו.

תחשבו בכנות עם עצמכם עד כמה כאשר אנחנו רואים גברים או נשים יפי מראה אנחנו נוטים ליחס להם תכונות מסוימות, עד כמה כאשר אנחנו רואים אנשים עשירים היחס לדברים שהם אומרים הוא שונה וכך הלאה.

in the loop

ומי שאומר שאצלו זה לא כך, שהוא נקי מזה,  שישאל את עצמו, אילו הייתה לך האפשרות לבחור את אחד הזוגות שמופיעים כאן בתמונה כחברים שלך, במי היית בחור?
אין זה משנה במה אתם בוחרים, עצם הבחירה עפ'י תמונה מלמדת שאתם בתוך הלופ.

יקיריי, אני בדרך כלל נמנע מהכללות , והפעם ברשותכם אחרוג ממנהגי ואומר, רובנו אם לא כולנו נמצאים בתוך הלופ הזה.
אני קורא לו "לופ מדד הערך האנושי".

ומדוע אני קורא לזה לופ?

כל אחד שמעניק לאחרים ערך כבני אדם עפ'י הקודים החברתיים שלימדו אותנו ,
בהכרח גם קובע את הערך שלו עצמו עפ'י אותם מדדים, הגיוני, לא?

והמשמעות של הלופ הזה היא, שכאשר אחד המדדים נפגע , כמו לדוגמא פיטורים מהעבודה, עלייה במשקל, סימני גיל וזיקנה שמופיעים, בהכרח גם נפגע ערכו של האדם בעיני עצמו.

וכאשר הפגיעה הזו היא חריפה אנחנו בצורה בלתי מודעת חשים איום קיומי, ממש פחד מוות.

ועכשיו אם נחזור לתחילת המאמר,
עד כמה אפשר להבין את הפחד הגדול של הרבים הנמצאים בחל"ת,עד כמה טבעי שכאלו היוצאים לגימלאות יחוש שאיבדו את ערכם, עד כמה טבעי שאנשים שואפים כל כך להרוויח סכומי כסף גדולים , עד כמה טבעי שאנשים ישקיעו כל כך הרבה מאמצים כדי שיעשו להם לייקים לפוסטים, כדי לקבל תגובות , עד כמה טבעי שאנשים ישקיעו סכומי כסף גדולים כל כך כדי להרזות, כדי לשפץ את מבנה הלסת או האף שלהם -
המניע המרכזי מאחורי כל הפעולות הללו הוא הפחד הקיומי – פחד מוות.

זה המחיר אותו אנחנו משלמים כאשר אנחנו נמצאים ב" לופ מדד הערך האנושי".

ועכשיו כאשר יש לנו מודעות לקיומו של הלופ הזה ולהשפעה הדראמטית שלו על החיים שלנו,
נשאלת שאלה אחת:
האם היית רוצה לעשות שינוי?

והתשובה אינה ברורה, כל אחד יעשה את הבחירה שלו.
האמת, אינני יודע במה אתם בוחרים, אני יודע במה אני בוחר.

אני בוחר בהשתחררות מוחלטת מהלופ הזה.
לא רוצה אותו יותר בחיי.

אני שואף להגיע למצב בו אביט על אדם ואראה את הנשמה שלו, את הערך הפנימי העצום הטמון בו, את הדבר שלא ניתן לקחת ושקיים בכל אחד ללא יוצא מן הכלל.

אני שואף להגיע למצב בו לא אבחר את חברי עפ'י "מדדי ערך אנושיים" .

אני שואף להגיע למצב בו כל אדם ימדד אצלי רק עפ'י מידת הערכיות שלו,עד כמה יש בו אהבה ורצון להפוך את העולם לטוב יותר, אלו האנשים אליהם אני בוחר להתקרב.

אני שואף להיות נקי לחלוטין מהשפעה של מראה חיצוני, כמות כסף או תארים ותפקידים בהתיחסותי לכל אדם

אני שואף להגיע למצב שעבורי כל אדם הוא אדם הוא אדם הוא אדם. נקודה.

אני שואף להגיע למצב בו הערך האישי שלי לא יהיה קשור למשקל שלי, לסימני הגיל שמופיעים, לכמות הכסף , למכונית, לבית, לפרסום או לכל סיממן חיצוני אחר .

אני שואף להגיע למצב בו תחושת הערך שלי ושל כל אדם יהיו מוחלטים עד קץ הימים ודבר לא ישנה זאת.

אני מודה אני עדיין לא במקום הזה,זו השאיפה שלי, אבל אני הולך ומשתפר מיום ליום יותר ויותר.

אני מחוץ ללופ הזה.

אני משוחרר.