אני בוחר להיות משעמם!

אני בוחר להיות משעמם.

(ומהי "תסמונת איסטנבול")

רבים צופים עכשיו בסדרות הטלוויזיה, ישנן ספרדיות, אמריקאיות, אנגליות, טורקיות ועוד ועוד.

האם תהיתם פעם בליבכם ממה נובע השפע האינסופי הזה, או בעצם, מה גורם לאנשים לשבת מידי יום שעות רבות מול מסך הטלוויזיה ולצפות בסדרות הדרמה האלו שהפכו ללהיט כל כך מבוקש?boring

אני מכיר כאלו שרואים כמה סדרות במקביל. ואפילו כאלו שמבלים מול המסך 6, 8 ו- 10 שעות ביממה.

אז מהו הדבר הזה שמניע אנשים להשקיע כל כך הרבה מזמנם?

אם תבדקו רוב הסדרות אם לא כולן עוסקות במערכות יחסים, בכולן כמעט יש את הטובים ויש את הרעים,
ויש את "משחק הסבל", מי סובל ומי יסבול בעתיד. ואני לא יודע אם שמתם לב לאסטרטגיה בה משתמשים יוצרי סדרות אלו, יש תנועה בלתי פוסקת בה קורים דברים טובים ואז מגיעה ההנחתה וקורה משהו רע.

קרולין אשתי צופה בסדרות כאלו, כאשר אני חולף בסלון בדרכי למטבח ואני מבחין שהדמויות על המסך שמחות וצוחקות , אני אומר לה ״ קוק תתכונני להנחתה, המכה עומדת להגיע כל רגע״.
אין בסדרות האלו רגע דל, כל הזמן מתחוללות דרמות בחייהן של הדמויות.
אם תחשבו על זה, יש משהו שמרתק רבים כל כך לדרמות האלו, אלמלא כך הן לא היו הופכות לתעשייה כל כך מוצלחת.

כאשר צופים בסדרה כזו המוח מתבלבל בין דמיון לבין מציאות ואתה כצופה מרגיש את הצער כאשר אחת הדמויות סובלת ואת השמחה כאשר מתחולל שינוי, ומתחילה להתפתח מן תחושה שאתה מכיר את השחקנים ולמעשה הצפייה בסדרות האלו זו בעצם פגישה עם חברים.
ומה יכול להיות טוב יותר מלהיפגש עם חברים יום יום, לשמוע על הדרמות המתחוללות בחיים שלהם ולחוות איתם את העליות והירידות וממש להרגיש את הרגשות כאילו זה קורה בחיים האמיתיים.

אנחנו אוהבים להרגיש, במיוחד רגשות קיצוניים, במצבים האלו המוח מפריש אדרנלין, ואת המצב הזה אנחנו אוהבים, רבים אפילו מתמכרים לאדרנלין הזה. וזה כבר ידוע שמכורים זקוקים בכל פעם ליותר ועוד יותר כדי לחוש בעוצמה את השפעת החומר המסמם, ואת זה יוצרי הסדרות יודעים, ולכן עם התקדמות פרקי הסדרה והעונות גם הדרמות הולכות ומתעצמות יותר ויותר.

חשבתם פעם מדוע אנשים אוהבים לרכל, או מה זו בכלל רכילות,
רכילות היא למעשה חשיפת סצנת דרמה בחייו של אדם אחר, ועד כמה שוב האדרנלין עושה כאן את העבודה שלו.

רבים מאיתנו צרכני אדרנלין, וכל אחד שעוזר לנו לצרוך אותו - מעניין אותנו.

תחשבו, על מה רוב שיחות חברים מתבססות אם לא על דרמות בהקשרי חיים שונים, ומי שמספק את הדרמה הגדולה ביותר אליו מופנית תשומת הלב.
וכאשר אנחנו קולטים את זה, עד כמה הגיוני שבצורה בלתי מודעת אנחנו ככאלו שגם רוצים להיות במרכז, שגם רוצים שיקשיבו לנו, קולטים את האסטרטגיה הזו.

לאסטרטגיה הזו אני קורא: "תסמונת איסטנבול".

"תסמונת איסטנבול" היא ההבנה הבלתי מודעת שלנו שדרמה היא אסטרטגיה מצוינת להיות מעניינים ולמשוך תשומת לב, חשוב להבין שזה מסוג הדברים שמתרחשים בצורה בלתי מודעת.

לפני כמה ימים הגיע אלי גבר בשנות הארבעים שסיפר לי שהוא סובל מחרדות. ומספר לי על לילות ללא שינה, על חרדות מהצפוי לו בעתיד, על בני המשפחה שמנסים לעזור לו בכל דרך ולמעשה הוא הוסיף, אליך הגעתי בהמלצה של הבת שלי.
תחשבו כמה אקשן יש בחיים של האדם הזה, אין רגע משעמם. כמובן שאם אני אומר לו את זה, הוא יכעס עלי,יחוש שאני מאשים אותו באחריות למצב ממנו הוא כל כך רוצה להשתחרר.

לזו בדיוק הכוונה שהשימוש ב"אסטרטגיית איסטנבול" הוא בלתי מודע.
וזו גם דרך אגב הסיבה שלמרות שאנשים מצהירים על רצונם להשתחרר מזה, במצבים רבים זה לא קורה או אם זה קורה זה לא מחזיק לאורך זמן.

שימו לב עד כמה רבים מאיתנו פותחים את הדברים שאנחנו רוצים לומר במילים כמו:

  • "שמעת מה קרה ב..."
  • "לא תאמין מה קרה לי..."
  • "אל תשאל מה עברתי..."

אנחנו מתורגלים לפעול כמו במאים שצריכים בסצנה הראשונה ליצור עיניין, וכך למדנו ליצור לעצמנו סט של משפטי מפתח שיגרמו למאזין להאמין שיש לנו ממש דרמה עסיסית עבורו.

כולנו כבר מודעים לכוח העצום של המילים בהן אנחנו משתמשים, על ההתנהלות וההוויה שלנו.
ביטויים רבים הם למעשה תבניות מחשבתיות שכאשר אדם משתמש בהן למעשה הוא מכניס עצמו לתבנית של הביטוי.
למה אני מתכוון, לדוגמא יש כאלו שיכולים להגיע אלי ולומר משפטים כמו:

  • "אני בחרדה מתמדת אין לי יום ואין לי לילה."
  • "המצב קטסטרופלי לא נראה לי שיש לי דרך יציאה."
  • "נמאס לי מהחיים האלו אני נגעל מעצמי."

תחשבו בליבכם שמשפטים אלו הם בעצם תבניות, תבניות המכילות מטען מורכב ובהכרח הן משפיעות על ההחלטות שהאדם מקבל, על האמונות שהוא מאמץ, על ההתנהגויות והתגובות שלו במצבי חיים שונים.

אבל, כפי שניתן לראות בצורה בולטת, אמירות אלו הן הכנה מצוינת של המאזין לדרמה שעומדת להגיע.
כן, אנחנו בצורה בלתי מודעת למדנו שכדי למשוך תשומת לב ולהיות מעניינים אנחנו צריכים לספק דרמות.

לעיתים דרך אגב וחשוב לדעת את זה , הדרמות האלו הן שלנו כלפי עצמנו, השחקן הראשי בדרמה יכול להסתיר את הדרמה מאחרים ולמעשה הקהל שלו זה הוא עצמו, ולקהל הזה , לעצמו הוא מספק כמויות של אדרנלין שמתחייבות כתוצאה מ"תסמונת איסטנבול".

תחשבו עד כמה "תסמונת איסטנבול" דורשת יצירתיות ודימיון, ואת זה יש לכולנו בשפע.
בכלל תחשבו על גישה שגורסת שככול שבחייו של אדם יש יותר דרמות ככה הדימיון והיצירתיות שלו איכותיים ועוצמתיים יותר.
כמובן, הדרמות האלו הן הרבה פעמים סבל שנגרם לאדם ולומר לו שהוא יוצר אותן זה עלול להכעיס ולגרום להתנגדות חריפה שלו להיפתח לאפשרות הזו.
אבל תחשבו רק, אילו הדרמות האלו הן היצירה שלנו, אילו באמת רבים מאיתנו סובלים מ"תסמונת איסטנבול",
איזו עוצמה האפשרות הזו מעניקה לנו, איזה כוח זה מעניק לכל אחד מאיתנו ליצור יותר רגיעה בחיים , ליצור חיים שלווים יותר.

העניין הוא רק שכאשר זה קורה, ואין לך דרמות עבור האחרים,  אתה הופך להיות פחות מעניין.

כאשר חזרתי מניתוח ההשתלה בסאן דיאגו הגיעו חברים לביקור, והשאלה שחזרה על עצמה שוב הייתה:
"ספר יוסי, איך היה שם, איך עברתם את התקופה הקשה הזו?" ובדרך כלל היה מתלווה לזה גם מבט דואג.

התשובה שלי בכל המצבים האלו הייתה ללא יוצא מן הכלל:
"זו היתה חגיגה אמיתית, חופשה נפלאה, סאן דיאגו פשוט עיר מקסימה".

והדבר הכי מעניין הוא התגובה שבאה אחרי האמירה הזו שלי, כמו: "נו באמת, ספר באמת מה היה שם, לא פחדת?", ואצל חלק מהמתעניינים האלו הבחנתי באכזבה, כאילו לא סיפקתי את הסחורה לה הם ציפו.

תחשבו אנשים הגיעו אלי עם ציפיה לשמוע דרמות מרגשות, סיפור על כאב, סבל, פחד,
ועד כמה תגובה כמו  "זו היתה חופשה נפלאה", היא מאכזבת.
הם למעשה קלטו באותו רגע שהם שלא הגיעו למופע דרמה סוחט דמעות כפי שציפו, אלא למחזמר ששר שיר הלל לחיים הנפלאים.

באותו רגע בו הבחנתי במבטי האכזה קיבלתי החלטה –
אני אינני ספק דרמות. נקודה.

אני משחרר עצמי מ"תסמונת איסטנבול" בצורה מוחלטת וסופית!

אני בוחר שהחיים שלי נפלאים,
אני בוחר לחיות במתאם מוחלט ומלא לאמונה "משהו נפלא עומד להתרחש"

וכבר דיברנו על זה שהמשמעות העמוקה של האמונה הזו היא:
שכל מה שקרה בעבר היה נפלא,
כל דבר שקורה עכשיו הוא נפלא
וכל דבר שיקרה הוא פשוט נפלא.

אני מצהיר בזאת: אני בוחר להיות משעמם,

תשאלו אותי מה שלומי, תמיד תשמעו ממני: "פשוט נפלא, הולך ומשתפר מרגע לרגע"

זו הבחירה שלי, אלו החיים שלי. וזהו זה. נקודה.