שני החוקים הכי חשובים בחיים

למעלה מעשרים שנה אני חוקר את כל תחום ההתפתחות האישית, העצמה ושינוי.
ובתקופה האחרונה מתחדדת אצלי יותר ויותר המחשבה שישנם שני חוקים שמסכמים את כל מה שלמדתי בתקופת חיים זו.
ובחוקים האלו אני עומד לשתף אתכם בפוסט זה.

מהניסיון האישי שלי מי שלומד את שני החוקים האלו , לא רק שזה עוזר לו להשתחרר ממצוקות העבר אלא זה פותח בפניו אינסוף אפשרויות לעתיד.

אנחנו חיים בתקופה בה לרבים יש פחד גדול מהצפוי.
האם תהיה לי עבודה? איך אשלם את המשכנתא? מה יהיה עם הילדים?
קיבלתי מייל בו כותב לי מישהו: "האי וודאות הזו מוציאה אותי מדעתי, אני מרגיש שאני עומד להשתגע"
אין ספק תחושה קשה מאוד.

כשקראתי את הדברים חשבתי בליבי, האם לפני הקורונה היתה וודאות? האם לפני הקורונה היה ביטחון שהכל יהיה בסדר?
והתשובה היא, בוודאי שלא.

כבר דיברנו על זה רבות שאף אחד לא יודע בביטחון מה יקרה מחר.
ב13 לדצמבר 2019 כאשר התגלה מקרה ראשון של קורונה בוואהן שבסין, לאף אחד בעולם לא היה מושג מה האנושות עומדת לעבור כמה חודשים לאחר מכן.
"שנת 2020 זו שנת הקריירה שלכם, הגיע הזמן להעביר הילוך, זה הזמן לעבור לעצמאות כלכלית, תחושת התקיעות שהיתה תחלוף בשנה הזו, התכוננו לשנה מדהימה ועוצמתית. זה זמן נהדר לצמיחה, לבנייה איתנה."
אלו ציטוטים מדברי אסטרולוגים בדצמבר 2019.
כן, בדקתי מה בדצמבר 2019 אמרו חוזי העתידות על שנת 2020, מצאתי שלאף אחד מהם לא היה שמץ של מושג מה צפוי להתרחש בעולם כמה שבועות לאחר מכן .

בדצמבר 2019 מומחי הכלכלה של בנק לאומי כתבו שהכלכלה בארה"ב צפויה לצמוח ב- 2%, בפועל הכלכלה בארצות הברית התכווצה ב- 3.4% . ולמומחים האלו יש עוד את העוז לכתוב שב- 2021 המצב יהיה עוד יותר גרוע.

יקיריי, אין לאף אחד באמת מושג.
ואנחנו קוראים את מה שהם כותבים או שומעים את ההערכות שלהם ומתייחסים לזה כאילו זו האמת, זה מה שצפוי ומרגישים פחד גדול.
באותה מידה בתחומים אחרים כמו: רפואה, חינוך, פוליטיקה – אין להם מושג מה יקרה בעתיד.
הם למעשה מספרים לנו סיפורים המבוססים על התנסויות וחוויות העבר האישיות שלהם.
והסיפורים שלהם ודומיהם אחראים לתחושות והמחשבות שלנו על מה צפוי לנו.

שיא השיאים היה הבוקר כשראיתי כותרת: מדען חישב מתי יגיע קץ העולם.
אמרתי בליבי, עד כאן, והתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה.

כי אם תחשבו, מה הן בעצם אותן מחשבות שיש לנו, הם גם כן סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו שמבוססים על סיפורים ששמענו מאחרים.

וכאן אני מגיע לחוק מס' 1 - החשוב ביותר בחיים –
והחוק הזה הוא בן 2 מילים בלבד:
"הכל סיפורים".

כשאנחנו רואים סרט אנחנו מתרגשים, פוחדים ואפילו כמוני בוכים, תחשבו על זה אתה יודע שזה סה"כ סיפור ובכל זאת המוח שלך מתבלבל ותופס את זה כאילו זה באמת קורה במציאות,

עכשיו תחשבו אם זה קורה לנו בסרטים עד כמה הגיוני שזה יקרה לנו כשאנחנו רואים או שומעים סיפורים של מומחים, סיפורים של רופאים, סיפורים של כלכלנים, סיפורים שנקראים "חדשות", חוברות של סיפורים שנקראים "עיתונים" אנחנו מוצפים בסיפורים.

ואם לסיפור בסרט אנחנו מתייחסים כאילו הוא אמיתי על אחת כמה וכמה שנתייחס לסיפורים שאנחנו שומעים מסביב כאל אמת. הגיוני, לא?

והסיפורים שאנחנו שומעים יוצרים את הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, ואת הסיפורים שלנו אנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים וגם הם מספרים לנו את הסיפורים שלהם.

זה מדהים אנחנו למעשה חיים בעולם של סיפורים.
ואיך אנחנו קוראים למישהו שמספר סיפורים: "מספר סיפורים".
מתברר שכולנו ללא יוצא מן הכלל מספרי סיפורים.
אפילו המילים האלו שאתם קוראים עכשיו הם סיפור שאני מספר.
ותחשבו אם הסיפור נראה לכם נכון, הסיבה לכך שהוא מתאים לסיפורים שאתם מספרים לעצמכם ואם לא, כל מה שזה אומר שהסיפור האישי שלכם שונה.

הכל סיפורים, כל החיים הם סיפורים.

אנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים סיפורים על העתיד, על ההווה, על העכשיו, על הרגע הזה, סיפורים.
מה הפלא שאם תשאלו את אחי שקטן ממני בשנה על הילדות שלנו הוא יספר לכם סיפורים שונים לחלוטין מהסיפורים שלי.
כן, אנחנו מספרים סיפורים על כל מיני מצבים ואירועים שקרו בעבר, ואנחנו מספרים אותם כל כך טוב שהם נראים ממש אמת מוחלטת, אחרת לא הייתי מתווכח עם אח שלי שמה שאני זוכר, שהסיפור שאני מספר הוא האמת ושלו זה רק סיפור שהוא מספר לעצמו, והוא חושב בדיוק אותו דבר על עצמו.

יש סיפורים שאותם אנחנו מספרים וגורמים לנו לחייך ויש סיפורים שגורמים לעצב, כאב ובכי.
ככול שיכולת סיפור הסיפורים מפותחת יותר כך תחושת האמת גדולה יותר, כך גם הפחד גדול יותר.

האמת עליה אין עוררין היא שאנחנו באמת מרגישים כאב, פחד, אימה, סבל – זו אמת מוחלטת אותה אף אחד לא יכול לבטל, ככה אנחנו מרגישים.

העניין הוא רק שמה שגורם לפחד אלו הם הסיפורים.
וכשהפחד הופך לחרדה זה פשוט כי הסיפור מסופר ע"י מקצוען אמיתי.

תחשבו, מגיע אליכם אדם שמרגיש פחד גדול ואתם אומרים לו:
"תרשה לי יקירי להעניק לך תעודת מספר סיפורים מצטיין".
אנשים שנמצאים בפחד, שחשים כאב וסבל ברוב המקרים יכעסו כאשר תגיד להם שהם מספרי סיפורים.
זה באמת מעצבן כאשר אתה חש כאב אמיתי, מחשבות מטריפות לך את הראש ומישהו בא ואומר לך שהכול סיפורים.
אז חשוב לעשות פה אבחנה ברורה, הכאב והסבל הם אמת מוחלטת וקיימים במציאות, אך מה שגורם להם אלו סיפורים שאנשים מספרים לעצמם.

עכשיו בואו תחשבו בכמה סיפורים במהלך היום אנחנו מלעיטים את עצמנו,
סיפורים בפייסבוק, סיפורים בחדשות, סיפורים בשיחות עם חברים, סיפורים בסרטים או סדרות, סיפורים בספרים, ומעל לכל אלו הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, למעשה כל מחשבה שלנו היא סיפור לעיתים קטן לעיתים גדול, מעריכים שבמהלך היום יש לנו 60,000 סיפורים כאלו.
מבול אינסופי של סיפורים במהלך היום וכך יום אחר יום אחר יום.

לזה כנראה התכוון שלמה המלך בסיפרו קהלת כשכתב "הבל הבלים הכל הבל"
"הבל" במילון זה האויר היוצא מהפה, ומהם הסיפורים אם לא תוצר הבל פינו.

עם החוק הראשון החשוב ביותר בחיים מגיעות גם שתי בשורות, אחת טובה ואחת פחות.
הבשורה הפחות טובה היא שתמיד ולעולם נספר סיפורים,
החיים שלנו נבנים באמצעות הסיפורים האלו, המציאות אותה אנחנו חווים תמיד תהיה תוצאה של הסיפורים ותמיד תמיד יהיו לנו סיפורים על העבר ועל העתיד.

הבשורה הטובה היא שיש לנו יכולת לשליטה מוחלטת בסיפורים האלו.

ולמעשה הבשורה האמיתית היא כמאמר חכמינו במסכת אבות "הכל צפוי והרשות נתונה".
הכל פתוח הכל אפשרי.
ולא תאמינו יהיו כאלו שיכולים לשלוח לי הודעה בסגנון: "לא הבנת מה המשמעות חז"ל התכוונו ל..."
כאשר כל מה שקורה זה שהסיפור שלהם שונה מהסיפור שלי והם מאמינים שהסיפור שלהם הוא אמת.

יקיריי הכל סיפורים, אנחנו חיים בעולם שכל אדם החי בו הוא מספר סיפורים, והמקצוענים המצטיינים הם אלו שנלחמים על הסיפורים שלהם, מנתקים קשרים, מגיעים למצבי אלימות כדי להגן על הסיפור שלהם.

תארו לכם שהיינו נרגעים, מבינים שלכל אחד יש סיפור משלו, וזה סך הכל סיפור,
זה שהוא מספר לעצמו סיפור לא אומר עלייך דבר, זה הכל שייך לו, מתוך המצוקות והכאבים וההיסטוריה שלו, שום דבר לא אישי – איזה עולם היה יכול להיות אילו באמת היינו מבינים את זה.

איזה חיים היינו יוצרים לעצמנו אילו הבנו שהפחד שלנו הוא רק סיפור, והסיפור הזה מזיק לנו, פשוט מזיק.

אתם יודעים כאשר אנחנו פוחדים המוח הקדום שלנו לוקח שליטה ומפעיל את מנגנני ההישרדות שלנו, ובכדי שהוא יעשה זאת בצורה הטובה ביותר עיקר המשאבים מופנים במצב של פחד אליו, וכתוצאה מכך הרבה פחות משאבים מופנים למערכת החיסונית שלנו מה שהופך אותנו להרבה יותר פגיעים ויותר מזה הרבה פחות משאבים מופנים ליכולת האינטלקטואלית שלנו לקבל החלטות מושכלות ולפעול בחוכמה, ברגעים כאלו הפחד משתלט והוא זה שמנהל אותנו.

דמיינו לעצמכם עולם בו אנשים היו קולטים שהסיפור שהם מספרים לעצמם יוצר את הפחד שמשתק אותם, ויגלו שיש להם יכולת להתחיל ולספר סיפורים אחרים.
אבל כדי שאנשים יתחילו לאמץ את הגישה יש דבר חשוב שצריך להשתנות.
רבים מאיתנו חונכו שסיפורים רעים על העתיד מכינים אותם לגרוע כך שהמכה שתגיע לא תהיה קשה מידי, וסיפורים טובים שייכים לאנשים שחיים באשלייה.
כמו גם רבים מתייחסים לכאב וסבל בעבר כאל דברים עמוקים ואילו אחד שיספר שהכל היה נפלא יגידו שהוא חי בהכחשה, והוא שטחי.

תחשבו כמה אדם שמדבר על סבל נתפש כאדם מורכב ועמוק ואילו זה עם הסיפורים הטובים הוא שטחי.

עכשיו ברור שהכל סיפורים.
וזו הבחירה של כל אחד באיזה סיפור הוא בוחר, אלו החיים שלו.
ואם אני חושב על זה כל התהליכים שאנחנו עושים כמנחים מטרתם לעזור לאדם לספר לעצמו סיפורים טובים יותר.

ולפני סיום, הרי אמרנו שישנם שני חוקים הכי חשובים בחיים.
חוק מס' 2 - הכי חשוב בחיים הוא:
"לעולם אל תשכח את חוק מספר אחד".

וכל מה שכתבתי בפוסט הזה הוא הסיפור שלי להפעם.

יוסי קדמי – מספר סיפורים