לפני כמה שבועות הגיעו אליי באותו השבוע, שתי בחורות בנות אותו גיל (20), שהפחד הגדול ביותר שלהן היה: "לאכזב את עצמי".

אצל האחת זה בא לידי ביטוי בבחירות שלה בבני זוג, ואצל השניה בלימודים,
וכאשר בדקתי עם כל אחת מהן מהו הדבר שהיא חוששת שיקרה אם היא לא תשיג את המטרה,
התשובה שלהן היתה זהה: "אני הכי מפחדת שאאכזב את עצמי."

*********
דוגמא נחמדה לריפריימינג במצב כזה:
"אני רוצה לשאול אותך: האם את מאוכזבת מעצמך כשאת מאוכזבת מעצמך?"
– חייכה וענתה "כן."
"האם אפשר לומר שאת מאוכזבת מעצמך דיי הרבה פעמים?"
– ענתה: "כן."
"אז אפשר לומר שאת למעשה מקיימת בחייך בצורה קבועה את הדבר שממנו את הכי מפחדת?"
– הנהנה עם הראש.

פעמים רבות אנשים יגיעו אלינו כאשר הם מקיימים בצורה קבועה בחייהם את הדבר שממנו הם הכי מפחדים (להיות לבד, לאכזב את עצמי, להיכנס לחרדה, לחוות כישלון).

ואיזה שחרור זה לדעת שהכי נורא כבר כאן, קיים היום, ואני צולח אותו. מפה אפשר רק להתקדם…

*******
חשבתם פעם מה זו אכזבה עצמית?
אכזבה עצמית מבוססת על ההנחה שיכולתי לעשות טוב יותר, ולא עשיתי.
אכזבה עצמית הוא מנגנון מפותח מאוד אצל פרפקציוניסטים, בעל שני תפקידים חשובים:

1. הנעה לפעולה – מתוך צורך למלא תחושת חוסר. זהו מנוע שדוחף לשיפור מתמיד.
2. תחושת עליונות – כשאני מאוכזב מעצמי זה סימן (עבורי ועבור הסביבה שלי) ש"אני יודע שאני יכול יותר". אני לא מרוצה מעצמי משמע יש לי פוטנציאל.

אם תחשבו על זה, שני התפקידים האלו הם רווחים משמעותיים שיש לאדם מ"אכזבה עצמית", ולכן לפני תחילת עבודה ותהליך שינוי כדאי לוודא שהוא מוכן לוותר עליהם.

שתי התחושות האלו הן לופ נצחי שבו אנשים מבלים לעיתים חיים שלמים, זהו לופ שמתקיים מתוך צורך עז למלא את תחושת החוסר הקיימת בתוכנו.

והמחולל של הלופ הזה הוא הילד הפנימי שקיים בכל אחד מאיתנו. הילד הפנימי שחווה את תחושת הנחיתות בגיל הצעיר והדרך הכי טובה שהוא מצא "לרפא" אותה, או לחפות עליה, היא לייצר תחושת עליונות.
ולכן במצבים כאלו עבודה עם הילד הפנימי היא עבודה שיוצרת תוצאות מדהימות.
היכולת שלנו לתת מענה לתחושת החוסר (חוסר הביטחון, חוסר הקבלה, חוסר האהבה) של הילד הפנימי היא המפתח ליצירת שינוי אצל המונחה במקרים כאלו.

הרב קרליבך אמר: "כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו" –
ובמקרה הזה "כל מה שהילד הפנימי שבי צריך זה אותי שאאמין בו".

בהצלחה ובאהבה