אילו היה מובטח שבשנה הקרובה כל יום ויום יהיה מלא בתחושות אהבה, שמחה וסיפוק,
איך הייתם קוראים לשנה כזו?

רוב אלו שאני שואל אותם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, עונים:
"פשוט גן עדן".

משמעות יום כיפור עבור רבים מאיתנו היא בעיקרה סליחה בין אדם לבין חברו.

כל אחד מאיתנו חווה בחייו עלבונות, השפלות, כישלונות, אכזבות, וכד' והתגובה הטבעית היא כעס.
במצבים כאלו המוח הקדום נכנס לפעולה ומפעיל את מנגנון "תקיפה או בריחה."
אלו מצבים בהם הדעת משתבשת, יש הרבה ביקורת ושיפוטיות,
יש כעס עצמי,
כעס על האחרים,
כעס על העולם.

חז"ל אמרו: "כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו" .
נראה שמה שרצו חכמינו לומר זה:
"כל עוד יש כעס בליבך אתה חי בגיהנום".

ואני מדמיין לעצמי שהם היו ממשיכים ואומרים:
" כאשר הלב מלא באהבה אתה חי בגן עדן ".

העינין הוא רק שאנחנו איננו סולחים לאותו אחד שבזכותו יפתחו שערי גן העדן.
והאדם הזה הוא …
אתה עצמך, את עצמך.

המסקנה המתבקשת :
כל עוד נמשיך לכעוס על עצמנו,
על כשלונות העבר,
על הדברים שעשו לנו, לקחו לנו, מנעו מאיתנו,
אנחנו כנראה נאלץ להמשיך ולהישאר במה שחז"ל קראו לו "גיהנום".

יש כאלו שיגידו:
"אני אולי כועס אבל אני לא חי בגיהנום",
לאלו אני אומר:
"עד שלא חיית בגן עדן, אתה לא יכול לדעת שאתה בגיהנום"

יום אחד אמר לי מישהו: "סלחתי אבל לא שכחתי".

כל עוד לא תהיה סליחה עצמית אמיתית עמוק בלב,
כל עוד נמשיך לבקר ולשפוט את עצמנו,
כל עוד נמשיך לא לאהוב ולא לקבל את עצמנו,
אבל באמת, עמוק בלב,
לא נוכל לדעת את גן העדן אליו כיוונו אבותינו.

והמדהים הוא שכאשר הלב מתמלא בסליחה ומחילה עצמית,
בצורה טבעית הרגשות השליליים מתמוססים ונעלמים ,
והסליחה לאחרים כבר אינה כרוכה במאמץ כלשהו.

כלומר כל עוד קשה לסלוח כל מה שזה אומר,
שצריך עדיין להמשיך ולחזק את האהבה העצמית,
את התמיכה שלנו בעצמנו.

אנשים טועים לחשוב שאהבה עצמית היא אגואיזם.
אנשים אגואיסטים מרוכזים בעצמם וההתנהגות שלהם באה לחפות על תחושות חוסר ערך וביטחון.

אנשים שחשים מלאות פנימית,
כאלו שאוהבים ומעריכים את עצמם,
חשים ביטחון ועוצמה לסלוח ולמחול לאחרים.

הם אלו שהאהבה שלהם אינה תלויה בדבר,
אהבה נקיה וטהורה,
כמה נפלא להיות במקום הזה.

יש 3 מילים שחוזרות ונאמרות ביום כיפור: סליחה, מחילה, כפרה.
יש לכך פרשנויות רבות, הבחירה שלי היא:
סליחה – החלטה לחסל ולהפסיק את הכעס.
מחילה – יצירת מחילה פנימית המובילה עמוק אל הלב
כפרה – החלפת הכעס בתחושות של חמלה ואהבה
וכאשר זה קורה נפתחים…
שערי גן עדן.

___________________________________

יש 4 שלבים בדרך לגן העדן:

1. שחרור – קבלת החלטה להשתחרר מכבלי העבר.
2. מיקוד – הפניית המיקוד לעתיד ולאפשרויות האינסופיות הנפתחות.
3. הוויה – לחוש התרגשות, תשוקה והתלהבות לקראת העתיד הנפלא
4. פעולה – לפעול בביטחון ולהשיג תוצאות פורצות דרך.

__________________________________

וכאשר אנחנו חשים מלאות פנימית ואהבה עצמית שאינה מותנית בדבר,
לא רק שהמערכת החיסונית והיכולת הקוגניטיבית שלנו במיטבה ואנחנו בריאים יותר, חכמים ושקולים יותר, אלא אנחנו הופכים למגנט לכל השפע הקיים בעולם הזה ומהווים מקור השראה לאהובים עלינו.

אז מה היתה מטרתם האמיתית של אבותינו כאשר אמרו:
"כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו" ?

ליצור חברה טובה יותר.
חברה בה אנשים אוהבים ומפוייסים עם עצמם ועם האחרים,
חברה שיש בה אהבה, נתינה וחסד.
חברה החיה בשלום אמת.
גן עדן.
זה היה חלומם של אבותינו.

השאלה היחידה שנותרה:
האם יש משהו היכול למנוע ממך מלקיים את מצוות אבותינו?

שנה טובה,
גמר חתימה טובה,
יוסי קדמי